סיפורי קורונה

אני נשמעת להנחיות הקפדניות, אסור להוריד מסיכות ברחוב. אני יוצאת מהבית לסידורים. ביציאה מהבניין השכן נתקל בי ואני מהנהנת לעברו. מסדרת את רצועת התיק הסוררת עם הכפפות, סופו של התיק להידבק בקורונה מהכפפות אם לא יישאר בצייתנות על כתפי. אני ממשיכה בדרכי ונתקלת בעיניים מוכרות, אה זו דודתי, אחותה של אמי. אני מנפנפת לשלום וממשיכה בדרכי. עולה על האוטובוס ובתחנה פוגשת ילדה מהכיתה של בתי. 

מה שלומך? אני שואלת אותה ומחייכת והיא מהנהנת ואני מסתובבת ומחכה לאוטובוס. באוטובוס אני מסתכלת בהודעות, ההודעה הראשונה מבתי, דינה.

"אמא, למה את סנובית לחברה שלי?"

"אני?" שאלתי "מה פתאום, ראיתי אותה ואמרתי לה שלום"

"החברה שלי נעלבה מאד שלא ענית לה"

"תסבירי לה שאמא שלך לא קוראת שפתיים מבעד למסיכה אטומה" מגיעה התשובה ממני.

אני חוזרת הביתה ובדרך עוצרת לבקר את אמי. מביאה לה את הכלים שביקשה מחנות לכלי בית שהיא כל כך אוהבת.

"אביבה, מה קרה לך היום?" שואלת אותי אמי, מציצה בחדווה בשקית שמסרתי לה,

"לי?" אני שואלת.

"הדודה רבקה לא הבינה למה את לא עונה לה"

"תגידי לה שבפעם הבאה תוריד את המסיכה שאדע שהיא מדברת" אני מגלגלת את עיניי, זה עוד לא קרה לי שיאשימו אותי בסנוביזם. טוב שיהיה.

אני מגיעה הביתה, רואה את השכן שנתקלתי בו באותו בוקר. אומרת לו שלום והוא מסובב לי את הגב שלו בהפגנתיות.