סיפורים אישיים
בחרתי לכתוב סיפורים אישיים על מנת להביא את ההיבט של התמודדות של אנשים חירשים בצל אירועים מאתגרים ומשמעותיים בחייהם
'אני עייף מדי', הרהרתי לעצמי שהעייפות שאני מרגיש אינה אופיינית לי. 'כואב לי כאן', ותפסתי את חזי בזמן שהתהלכתי.
'אם פעולות פשוטות מדי מעייפות אותי', חשבתי לעצמי 'משהו לא בסדר…
'לספר או לא לספר?'
התחבטתי בשאלה הזאת כמה ימים, החלטתי שאני לא משתפת את שמואל בעלי הנמצא בעצמו בעיצומם של טיפולים, לאחר שבוע השאלה שוב צצה בראשי כמו מסמר עיקש.
שבע עשרה שנה עברו מאז אז הייתי בת שישים שתיים.
זה התחיל בבחילות שעלו במעלה גרוני, כל פעם שאכלתי ונמשכו במשך חודשיים עד שאמרתי די והלכתי להיבדק…
הרגשתי טפיחה על כתפי, מישהו קרא לי "מרי, מרי" קראה לי אמי "תתעוררי מתוקה, עלייך לצאת לבדיקה, משהו לא בסדר בשד שלך".
התעוררתי בבהלה, זו הייתה אמי המנוחה שתמיד קראה לי בשם החיבה מרי…
העניין תפס אותי לא מוכנה, יום בהיר אחד קיבלתי הודעה מקופת החולים שיש גוש חשוד בשד ושעליי לחזור על הבדיקה.
איך פתאום עולה חשד סביר? אני שכל שנה הקפדתי ללכת לבדיקת ממוגרפיה מגיל חמישים, אחרי ארבע עשרה שנה זה מופיע? מאיפה זה צץ?
תערובת של בהלה ותדהמה הציפו אותי כשקיבלתי את המכתב.
"תראי אמא", הראתי לה את המכתב, היא לא יכולה לקרוא מכיוון שאינה יודעת לקרוא בעברית וסיפרתי לה מה כתוב. תרגמתי לה, לשפת הסימנים הרוסית. אמא הביטה בי והבינה את משמעות המכתב עבורי.