סיפורים אישיים

'אני עייף מדי', הרהרתי לעצמי שהעייפות שאני מרגיש אינה אופיינית לי.

'כואב לי כאן', ותפסתי את חזי בזמן שהתהלכתי.

'אם פעולות פשוטות מדי מעייפות אותי', חשבתי לעצמי 'משהו לא בסדר, אז אני חייב ללכת לרופא'.

וכך היה. לפני שלוש עשרה שנה הייתי בן ארבעים ושבע. הגעתי לרופא אשר הפנה אותי לבדיקת לב ומאמץ והבדיקה יצאה תקינה. הוא החליט לבצע בדיקת דם שגרתית ולראות מה יהיה.

לא עבר שבוע וקיבלתי הודעה מבתי שהרופא התקשר אליה וביקש שאגיע אליו בדחיפות בשל תוצאות בדיקת הדם. תהיתי בדרכי אל הרופא, הייתי לחוץ 'מה קרה בבדיקות שהבהילו את הרופא כל כך?' התברר שההמוגלבין בדם היה נמוך מאד והגיע לרמה של 9 שזה נחשב למאד נמוך כשהנורמל עומד בין 12 ל- 18.

הרופא החליט לשלוח אותו לסדרת בדיקות, הראשונה הייתה גסטרו שבה מכניסים צינור דרך הושט והבדיקה יצאה תקינה. השנייה החליט לשלוח אותי לבדיקת קולונוסקופיה.

"אין לך כאבים ביציאות?" שאל אותי הרופא וכשעניתי בשלילה הרופא הסתכל עליי משתאה. מסתכל על תוצאות הבדיקה ואחר כך עליי ואמר "יש לך גוש בגודל של ביצה", הניד בראשו "אתה בטוח שאין לך כאבים כשאתה הולך לשירותים?" שאל שוב ועניתי שאין לי שום כאבים. הופתעתי מהשאלות ששאל. לאחר מכן הסביר לי שנדיר למצוא גוש בגודל כזה ולא מרגישים כאבים. הרופא ביצע ביופסיה לגוש והתברר שהוא ממאיר.

הרופא הפנה אותי לבית חולים במרכז הארץ והנחה אותי לקבוע תור לניתוח בהקדם האפשרי ולא לחכות. וקבע לי תור אצלו לאחר הניתוח. בינתיים, לא התלהבתי מבית החולים ששלח אותי אליו, הוא לא מוכר לי ואני חושש לעשות את הניתוח שם. הוא נשמע לי בית חולים פשוט וחששתי לעשות את הניתוח שם. החלטתי להתייעץ עם עוד אנשים, פניתי לבני משפחה שיעזרו לי למצוא רופאים שימליצו על בית חולים אחר. בני משפחתי ייעצו ללכת לרופא זה או אחר והלכתי לפגישות עם כל מיני רופאים. הלכתי לבד. בלי תרגום. העדפתי בשלב זה לא לספר לאף אחד. היחידים שידעו היו בני משפחתי ושניים מחבריי הטובים. הסתדרתי בקריאת שפתיים, מדי פעם נעזרתי בדודתי ובבתי שתרגמו לי את השיחות. מדי פעם הרופאים הבינו את מצבי וכתבו לי על דף כשלא הצלחתי להבין את דבריהם. פניתי אל מנהל העבודה שלי שהבטיח למצוא דרך קשריו הענפים פרופסור שיסכים להיפגש איתי, אותו פרופסור היה עסוק מאד והציע להיפגש שבוע לאחר מכן.

לבסוף הגיע התור שנקבע עם אותו רופא שעשה לי את בדיקת הקולונוסקופיה. הגעתי אליו. התחלתי לספר לו סיפורים על פגישות עם רופאים שונים, עיניו נפקחו אט אט ופיו נפתח בצעקה גדולה "אתה לא מבין באיזו סכנת חיים אתה נמצא", צעק, "עוד רגע והגוש יתפוצץ לך ויגיע לכבד ומזה אי אפשר לצאת בחיים", הוא טלטל אותי בדבריו. הבטתי בו כשגופי נשען לאחור לא קלטתי מה נפל עליי. ההבנה מחלחלת לתוכי, שפעלתי מתוך נאיביות ולא הייתי מודע לסכנה שהייתי שרוי בה.

השיחה הזו ניערה אותי חזק, הבנתי שאני סיכנתי את חיי. פשוטו כמשמעו.

הגעתי בסוף לאותו בית חולים שהרופא הפנה אותי אליו מלכתחילה, אותו בית חולים שחששתי להגיע אליו. הניתוח בוצע בהצלחה והצליחו להוציא את הגוש וחתכו עשרים ס"מ ממעי הגס. נאמר לי שהיה לי מזל גדול שהגוש לא התפרץ והסרטן לא התפשט לחלקים אחרים בגופי.

הצוות הרפואי בבית החולים היה נהדר, הרופאים והאחיות טיפלו בי במסירות גדולה. הבנתי שאין לי להסתכל על הקנקן אלא במה שיש בתוכו.

בשיחה עם דודתי הבנתי כי מחלה זו תורשתית אצלי במשפחה, ככל שחקרתי גיליתי לצערי כמה אובדנים במשפחה שקרו בעקבות גילוי מאוחר של המחלה. דיווחתי זאת לרופא שטיפל בי, מיד המליץ על טיפולי כימותרפיה למשך שנה על מנת למגר את הגנים העלולים לגרום למחלה לפרוץ שוב. בנוסף לכימותרפיה, סיפר לי על תרופה ניסיונית שממליץ לקחת, בשם אוקסליפלטין המסייעת בהחלמה וסיכויי ההצלחה שלה עמדו על חמישה אחוז. הבעיה הגדולה שלה שהיא הייתה יקרה. עלותה היה שבעים אלף ש"ח. טיפולי הכימותרפיה כלולים בסל הבריאות, אך התרופה הניסיונית לא.

'מאיפה אביא את הכסף?' שאלתי את עצמי. לא ידעתי מהיכן אוכל לגייס. בדקתי דרך ביטוח הבריאות שלי ושל אשתי והצלחנו לגייס 27 אלף ש"ח. נותרו לי לגייס עוד 43 אלף ש"ח. לא ראיתי שום דרך אחרת לגייס את הכסף, לא היה ברשותי הסכום הזה. בשביל זה אני צריך לקחת הלוואה. החלטתי לגשת אל מנהל העבודה, בחברת ביופארמקס, בה אני עובד כבר שנים רבות, לבקש הלוואה ממקום העבודה, ואחזיר כל חודש דרך המשכורת. קיוויתי שבקשתי תתקבל, מדובר בסכום לא מבוטל שלא הייתי בטוח אם מקום העבודה יסכים להלוות.

"עליי, אל תדאג", אמר לי מנהל העבודה לאחר שיחתנו, "אני אטפל בזה", הבטיח והודיתי לו והייתי ספקן שאכן יאשרו לי.

לאחר שבועיים הגיעה ההודעה בפלאפון: "הכסף מוכן", נכתב בהודעה ממנהל העבודה, הוקל לי שההלוואה אושרה. נסעתי למקום העבודה, כדי לקחת את הכסף ובעיקר להודות להם.

"זו לא הלוואה", אמר לי המנהל, "גייסנו מכל העובדים את הכסף בשבילך", שתקתי רגע ארוך, לא ידעתי מה לומר ובאותו רגע דמעות זלגו מעיניי. הבנתי שהם רצו לבטא את האהבה וההערכה שרחשו אליי בעזרת תרומת הכסף לטיפולים.

התחלתי בסדרת טיפולים בכימותרפיה, הטיפולים דרשו נוכחות לפעם בשבועיים. תחילה, פתחו פתח בחזי והכניסו מעין כפתור דרכו יוכלו להשחיל את המחט שתזרים את התרופה. הייתי מגיע והיו משחילים את המחט לחזי והייתי נשאר במחלקה למשך ארבע שעות כשהתרופה מוזרמת לגופי. התהליך דמה לתהליך אינפוזיה. לאחר הכימו הכניסו מחט אחרת שתזרים את התרופה הניסיונית בשם אוקסליפלטין, והייתי יוצא מהמחלקה עם שקית צמודה למותניי. התרופה הייתה בתוך השקית ונשאתי אותה איתי לכל מקום. זרימת התרופה הניסיונית נמשכה במשך עשרים וארבע שעות ולמוחרת הייתי מגיע כדי שיוציאו את המחט מחזי.

אחרי הטיפול היו לי בחילות והתחלתי להכיר את עצמי, מה מתאים לי לאכול ומה לא. לא יכולתי לשתות מים קרים, זה היה גורם לבחילות. התחלתי לאכול מסודר, לאכול בריא כדי להפחית את הבחילות. למזלי לא נשר לי השיער, רק מחזי נשר. ולהפתעתי השיער בראשי לא צומח בצורה מסודרת עד היום, ישנם חלקים בהם צומח לאט ובחלק מהם צומח מהר, ואני משטח את כולם לצורה אחידה.

שלושה חודשים אחרי הניתוח התייצבתי בעבודה. נאמר לי שאני לא חייב לחזור מיד. אך הייתי חייב, רציתי לצאת מכתלי הבית. התחלתי להשתגע בבית. בהתחלה, מנהלי העבודה לא הרשו לי לעבוד ונתנו לי עבודות קלות. חבריי לעבודה הביטו בי בהשתאות מבצע את המטלות כמו קודם, חזרתי לעצמי במהירות. המשכתי בטיפולי הכימותרפיה והתרופה הנסיונית ויום אחד קרה המחט יצאה ממקומה, מחזי. מיד נסעתי למחלקה ושם טיפלו בי במסירות. הצוות בבית החולים היה מסור, וקשוב וטיפלו בי בתשומת לב גדולה וכל חששותיי לגבי הבית חולים הזה התבדו.

לאחר שנה של טיפולים, המשכתי במעקב כל חודשיים. וככל שהשנים עברו זמני הביקורת התארכו וכעת אני בביקורת שנתית אצל הרופא.

כל אלו לא הייתי מצליח לעבור ללא תמיכתה הגדולה של בני משפחתי, אשתי ובנותיי, ודודתי, שניים מחבריי הטובים שתמכו בי לאורך הדרך, ומנהלי העבודה וחבריי לעבודה שעזרו לי לכל אורך עבודתי בחברת ביופארמקס. ואני עדיין ממשיך לעבוד שם.

הטיפ שלי: להקשיב לגוף, מתי שהוא משדר אותות מצוקה יש להקשיב להן.

לא לדחות שום ניתוח בשביל לבדוק מקום טוב יותר, אני טעיתי כשחשבתי שבית החולים שבו נותחתי הוא לא כל כך טוב והתבדיתי, אני מאד מודה לצוות הרפואי שטיפל בי במסירות.

למטה ניתן לראות צילום של עלה, הוא צולם בינואר 2005. זו אחת התמונות שאני אוהב.

בתמונה משתקף עלה שנשר מהעץ דרך השלולית בקצה הכביש, אף איש שעובר ליד העלה הקטנטן לא מבחין ביופי שברא הטבע. כי האנשים לא מחפשים זאת, אבל הצלם יודע להבחין ביופי הנשקף מולו, ומגלה את היופי שבעלה הצף על פני השלולית ובהשתקפותו המלאה והאור של עננות כבדה עוטף את העלה באור רך.