סיפורים אישיים

שבע עשרה שנה עברו מאז.

אז הייתי בת שישים שתיים.

זה התחיל בבחילות שעלו במעלה גרוני, כל פעם שאכלתי ונמשכו במשך חודשיים עד שאמרתי די והלכתי להיבדק. רופאת המשפחה שלחה אותי לעשות בדיקת קולונוסקופיה. מאיר, בעלי זכרונו לברכה, ליווה אותי לעשות את הבדיקה.

אחרי שיצאתי מהבדיקה, הרופא הביט בי כשהוא מניד בראשו ללאו.

"מה, לא?" לא הבנתי מה הוא מנסה להגיד לי.

"לא הצלחנו לבצע את הבדיקה כי המעי שלך סתום, את חייבת לגשת לבית החולים השרון", הסביר,

"טוב, אסע לשם", אמרתי במחשבה שאסע לשם מתי שהוא,

"מחר בבוקר, מיד על הבוקר, זה ממש דחוף", דחק בנו הרופא.

אני לא חשבתי על למחרת, אך הרופא היה ממש מודאג ונסענו למחרת לבית החולים השרון. רופא אחד בדק אותי ולחץ על הבטן שלי, אני נאנקתי מכאבים, רציתי שיפסיק לגעת בבטן שלי אך הרופא הסתכל עליי בוחן אותי כל לחיצה. לבסוף אמר לי את צריכה לעשות ניתוח.

הודענו לילדים.

אלונה, בתנו הבכורה, הייתה בחודש תשיעי ועמדה ללדת כל רגע את בנה השלישי. אודי, הבן האמצעי שגר בצפון, עזב הכל ומיד הגיע אלינו במהירות האפשרית. שלומי, בן הזקונים שלנו שהה באוסטרליה.

נקבע לי התור לניתוח לשבוע לאחר מכן. אחרי הניתוח, הוציאו גוש בגודל של ביצה, גודלו היה בין 3.5 ל- 4 ס"מ.

"היה לך מזל, גברת", בישר לי הרופא "הגוש לא התפוצץ ולא זלג לתוך האיברים הפנימיים מחוץ לצינור של המעי הגס, הוצאנו את הגוש בשלמותו, אך מצאנו עוד חמישה פולימים ונאלצנו לחתוך שמונים ס"מ מהמעי הגס".

שאלתי את בני אודי, אחרי הניתוח, אם זה היה סרטן, ענה לי שלקחו את הגוש לביופסיה והתשובה לא איחרה לבוא והודיעו לנו שהתשובה חיובית וכי הגוש היה מסרטן. קבעו לי תור לרופא אחר שיקבע אם זה אכן ממאיר ומה הטיפול המתאים. הרופא היה צעיר ומומחה בתחומו, הוא חקר ובדק ובמקביל הלכתי לעוד ארבעה רופאים כדי לקבל חוות דעת נוספת, בני אודי ליווה אותנו בפגישות עם הרופאים ותרגם לנו, לפני 17 שנה עדיין לא הוטמע הצורך בתרגום על ידי מתורגמנים, ואודי בנוסף להיותו המתורגמן שלנו, היה גם סוג של חוקר, הוא הסתקרן ושאל שאלות את הרופאים והיה משוחח ארוכות, אודי ידע לפרוט על לב הרופאים, כשהוא רצה לדעת עוד על מצבי, הם היו משתפכים ומסבירים לו בסבלנות וגם שיתפו אותו בהתלבטויותיהם. היינו קוראים לו ד"ר אודי. הרגשתי איתו כה בטוחה, ידעתי שאיתו הרופאים יספרו לנו כל מה שאנו רוצים לדעת ולהבין. אודי הסביר למאיר ולי שבין הרופאים היו כמה חילוקי דעות לגבי הגוש שהוציאו בזמן הניתוח, הגוש היה בשלב ב' שזה שלב די מתקדם וגם סרטני, אך בגלל שהצליחו להוציא אותו בשלמותו לא ידעו האם הוא הצליח לפרוץ לחלקים נוספים בגוף או שלא הספיק, הרופאים חששו שיש חלקים שלא ראו אותם. לבסוף, חמישתם קבעו שהוציאו את הגוש ממש בזמן ושאני בריאה ולא זקוקה לכימותרפיה. החליטו שהכל נקי אצלי ושאיני זקוקה גם לא לתרופות, קיבלתי משטר תזונה, בו עליי היה לאכול סלט ירוק ולהתחיל לאכול בריא.

יומיים אחרי הניתוח, נולד לי נכד, בנה השלישי של אלונה.

שבוע לאחר שנותחתי, מאיר בעלי ז"ל התלונן על כאבים בחזה ושהוא מתקשה לנשום, אודי החליט לקחת את אביו לבדיקות בית חולים מדיקל סנטר בהרצליה, עשו לו צנתור ומצאו שהצינור סתום ומיד הכניסו אותו לניתוח לב פתוח וביצעו בו ניתוח רב מעקפים. שלושתנו שהינו בבתי חולים שונים ואודי התרוצץ בין שלושתנו לבקר אותנו ולשאול בשלומנו וכל זאת כשאשתו הייתה בהיריון. הצלחנו לתפוס את שלומי באוסטרליה והוא הגיע לארץ אחרי כמה ימים.

אחרי שחזרתי הביתה, לקח לי שלושה חודשים להחלים מהניתוח. מאיר והבנים טיפלו בי במסירות, אלונה טיפלה בתינוק שנולד לה ומדי פעם באה אליי כשיכלה.

הורו לי להיות במעקב, כל חצי שנה ניגשתי לבצע בדיקת קולונוסקופיה. לפני שנתיים הודיעו לי שמפסיקים לעשות לי בדיקות ושהכל בסדר אצלי.

אני רוצה להודות לילדיי שתמכו בי בתקופה קשה זו, שלא ויתרו והתרוצצו למעני ממקום למקום. למאיר בעלי זכרונו לברכה שהיה החבר הכי טוב שלי, המשענת שלי, האיש שיכולתי לדבר איתו על הכל ולהתייעץ עמו בהכל ועזב אותנו לעולמו לפני כשנתיים.

המסר שלי: קודם כל, אם אתה שם לב לשינוי בגופך, לא לחכות ולא לדחות ומיד ללכת לרופא, היו עירנים לכל מצב. לחשוב מחשבות חיוביות ולהעסיק את עצמך כל הזמן, לצאת מהבית לפחות לכמה שעות ולעסוק בדברים שמעניינים אותך, להיפגש עם הילדים והנכדים שהם משוש חיי, אני אוהבת לבלות ולפגוש את חברותיי האהובות, וממשיכה לעשות ספורט.