סיפורים אישיים

הרגשתי טפיחה על כתפי, מישהו קרא לי "מרי, מרי" קראה לי אמי "תתעוררי מתוקה, עלייך לצאת לבדיקה, משהו לא בסדר בשד שלך".

התעוררתי בבהלה, זו הייתה אמי המנוחה שתמיד קראה לי בשם החיבה מרי. התעלמתי זמן רב מפצע שגיליתי בשד השמאלי, החלום היווה לי תמרור אזהרה. קמתי מיד ואמרתי לבעלי שעליי לצאת בדחיפות לרופא המשפחה. אני לא רציתי שאף אחד לא יידע כלום והגעתי אליו ללא תרגום, הוא רופא שמטפל בנו שנים ומכיר אותנו.

ניגשתי אל המזכירה ואמרתי לה שיש לי משהו דחוף, פניי שידרו לה שאני במצוקה והיא ניאותה לפנות לי מזמנו של הרופא, מיד הכניסו אותי למרות מחאותיהם וטרונותיהם של העומדים בתור.

במרפאתו של הרופא, הסתכלתי על הרופא. ולא ידעתי מה לעשות.

כל כך התביישתי לספר לרופא. משהו שלא סיפרתי אפילו לבתי הבכורה, אתי. ולרופא אני אספר? נזכרתי בחלום של אותו בוקר כאשר אמא שלי הופיעה והבנתי שאני חייבת.

אמרתי לרופא שיש לי פצע והצבעתי על השד שלי הוא אמר לי שהוא חייב לראות.

הוא עטה כפפות וישב לידי וחיכה בסבלנות ואני חשבתי על האנשים הכועסים בחוץ שהוא השתיק כדי להכניס אותי לפני כולם.

הרמתי את החולצה שלי.

כל הזמן בחנתי את הפנים שלו, כי רציתי להבין מה הוא אומר לי, באתי בלי מתורגמנית שתתרגם לי, בהתחלה הוא לא אמר כלום.

שום דבר לא הכין אותי לתגובה שלו.

הוא בחן את הפצע והניח ידיו על לחיו ואמר "אוי, אוי" והניד את ראשו מצד לצד "זה חמור. את צריכה ללכת לבית חולים, זה לא טוב" באותו רגע התעלפתי על המיטה שלו.

העירו אותי מעלפוני בעזרת כוס מים והרופא אמר לי שעליי לצאת מיד לבית חולים ולבדוק את הפצע.

כאן שלחתי את בעלי הביתה, לא רציתי שידאג יותר מדי.

זהו. הבנתי שאני לא יכולה להסתיר עוד. המתח הכריע אותי, הפחד העצום שחשתי. קראתי לילדיי להגיע לבית החולים, בתי הבכורה אמרה לי בשיחת הוידיאו, "אמא מה יש לך לעשות בבית החולים? מה את עושה שם?"

ולא עניתי לשאלות שלה, רק אמרתי "בואי בואי".

והם באו, ילדיי.

"אמא" חיבקו אותי ילדיי "מה קרה?"

"לא רציתי לספר לך" אמרתי לבתי הבכורה וסיפרתי מה שקרה והיא החלה לצעוק עליי ולכעוס "מה פתאום את מסתירה דבר כזה? איך שמרת בפניי, היית צריכה לספר"

הרופא במיון אמר לי להרים את יד שמאל והראה לי אילו תנועות לעשות ואמר "יש לך גוש בצד שמאל, צריך לעשות בדיקות באסותא בלב המפרץ"

כל הלילה לא ישנתי מהפחד, נכנסתי לדיכאון, לא יכולתי לעכל שאני זו שפוחדת מרופאים, מבדיקות, צריכה לעבור את כל זה?

למחרת, שאבו מהשד שלי דגימות לבדיקות ואני התפתלתי מכאבים. תפסתי את המיטה עליה ישבתי בחוזקה. הורידים יצאו מהידיים. לקחו ממני דגימות דם, מעכו את השד שלי בבדיקות ממוגרפיה.

ואמרו לי ללכת הביתה ולחכות שבוע.

אותו שבוע היה חג פורים ויצאתי לקניון לב המפרץ עם אחותי ולחרדתי קיבלתי הודעה מאסותא שעליי לבוא. נשמתי עמוק. והראיתי לאחותי את ההודעה ושתינו ידענו מה זה אומר.

הגעתי עם בעלי והילדים. עמדתי מול הדלת של הרופא המומחה ואמרתי להם "לשם אני לא נכנסת, תיכנסו אתם"

הילדים ניסו לשכנע אותי להיכנס, אבל אני סירבתי וחיכיתי בחוץ כשהם מקבלים את הבשורה.

הם יצאו החוצה וקראו לי להיכנס כשילדיי יושבים כל אחד מצד אחר, מחזיקים את הידיים שלי צמודות חזק לכיסא, הרגליים שלי רועדות בלי שליטה ואני לא מצליחה לייצב אותן. הקשבתי לדברי הרופא כשאתי מתרגמת לי.

"יש לך גוש בשד שמאל, הוא במצב טרום סרטן ובשביל להציל את המצב את צריכה לעבור טיפולים".

נכנסתי לפגישה עם העובדת הסוציאלית. ישבנו לשיחה אישית אחת לאחת.

"תקשיבי לי טוב" אמרה לי העובדת הסוציאלית, מאותו יום אתי הגיעה ותרגמה לי את כל השיחות וגם את השיחה עם העובדת הסוציאלית תרגמה לי "יש לך בעיות בשד" העובדת הסוציאלית הסתכלה עליי שאני מבינה מה היא אומרת. אני ישבתי והנהנתי.

"עכשיו את צריכה להתחיל לעשות טיפולי כימותרפיה" אני ממשיכה להנהן "הטיפולים יהיו במחט" רגע רגע, הלב שלי פועם חזק, מחט? אני ומחטים, ממש לא. אני נרתעת לאחור ולא אומרת מילה. הפחד משקשק בתוכי.

העובדת הסוציאלית נרכנת קדימה כאילו מרגישה אותי "חייבים לטפל בזה, זה בשביל למנוע את התפשטות המחלה ולהקטין את הגוש שבשד, הטיפולים האלו יימשכו שנה, אחרי כל הטיפולים, קודם כימותרפיה למשך שנה ואחר כך הקרנות, אנו צריכים לדאוג שהגוש יקטן כדי שנוכל לעשות ניתוח להוציא אותו"

הבנתי, חשוב להקטין.

"אל תהיי עצובה, הכל יהיה בסדר"

אבל רגע. מה עם השיער שלי?

"השיער שלי ינשר?" שאלתי, השיער היפהפה שלי והארוך שאותו טיפחתי ושמרתי עליו, מה יהיה עליו?

"כן" היא ענתה לי ומיד אמרה "אך הוא יחזור אחר כך"

הסתרקתי מול המראה, שום דבר לא הדאיג אותי, רק השיער שלי. מה יהיה איתו. מה אני אעשה כשהוא ינשר, השיער שכולם מתפעלים ממנו מהגוונים.

"לפני הכל את צריכה לעשות צילום בסיטי" נאמר לי שאי אפשר להתחיל שום טיפול עד שיבדקו את התוצאות בסיטי, לא היו תורים בחיפה ונסעתי לתל אביב לעשות את הבדיקה. הילדים באו איתי.

פחדתי מהמכונה ואתי הייתה איתי והריגעה אותי עוד חמש דקות וזה נגמר, וכבר עברו כמה דקות ושוב עוד חמש דקות זה נגמר. אחרי הצילום הרופא שמח, אמר לי שהגוף שלי נקי ושאין עוד סימנים לעוד גושים, רק באיזור השד השמאלי. זו הייתה בשורה טובה.

לאחר שבוע התחילו הטיפולים הכימותרפיים.

הגעתי לטיפול הראשון.

החזקתי חזק את הסדין, פחדתי מהמחט. לא הייתי מסוגלת להסתכל על המחט. פחדתי מהחומר שיזריקו לי.

הרגשתי רגיל אחריו, הרגשתי מעודדת. אני אוכלת כמו קודם, לא איבדתי תיאבון.

אחרי שבועיים הגיע הטיפול השני.

אני ממשיכה להרגיש טוב, אני פוחדת להגיד שאני מרגישה נפלא, אבל אני שמחה שאין לי בחילות ואין לי הקאות, ואני אוכלת הכל, אבל ממש הכל ונהנית מהאוכל. הייתי קצת עייפה, אבל בקטנה רק שזה ימשיך ככה.

עוד שבועיים עברו והגעתי לטיפול השלישי.

אחרי כמה ימים בבית כשהסתרקתי. עמדתי משותקת.

בידי החזקתי בכמות נדיבה של שיער. פחדתי להסתכל במראה.

הודעתי לרופאה והיא אמרה שעליי להסתפר מיד, ברגע שמתחילה הנשירה היא תכאב ותכאב מאד. היא הייתה לחוצה שאסתפר ואעשה מיד קרחת.

לא. אני לא רוצה. קרחת? לא ממש לא.

אך הרופאה הייתה נחושה ותוך זמן קצר הספרית שתמיד פותחת את המספרה שלה בשעות הבוקר כשהשמש כבר באמצע השמיים קבעה איתי שאגיע אליה מוקדם למחרת.

השיער כואב כשהוא נושר? לא ידעתי עד כמה. כל הלילה בכיתי מכאבים. הכאבים היו עזים ולא יכולתי לסבול, כבר רציתי שיגיע הבוקר.

המספרה ממוקמת בנהריה ואני גרה בחיפה, התייצבתי אצלה כבר בשש וחצי. התיישבתי על הכיסא מוכנה שתגלח אותי רק שהכאב ייפסק.

התיישבתי על הכיסא מול קיר עם תמונות, והספה הריקה מלקוחות שעדיין ישנות להן בנחת במיטותיהן. ולא יודעות מה עובר עליי. לא הסתכלתי במראה.

הספרית החלה לספר אותי, דמעות עלו בעיניה.

הסתכלתי על הרצפה, קצת מקצוות השיער הבלונדיני שלי נפלו, ועוד שיער נפל ועוד נפל. היא גילחה אותי במהירות עד שהסתכלה עליי והנהנה שסיימה.

אני הסתובבתי לאט לאט לכיוון המראה.

והתחלתי לצחוק.

פשוט התפקעתי מצחוק מהבבואה שנשקפה אליי מתוך המראה, ראיתי אישה קירחת לגמרי שאוזניה בלטו החוצה. והיא הייתה כה חמודה בעיניי. ממש חמודה.

"חכי" אמרה הספרית "אתן לך משהו מהמם" ונעלמה לכמה דקות והשאירה אותי מול המראה, ממששת את ראשי המגולח והמבריק. היא חזרה עם פאה והניחה על ראשי. נשמתי עמוק. זו לא אני.

"היא יפה עלייך" הסתכלתי בעצמי במראה בוחנת את השיער החדש שלי.

"כמה זה עולה?" שאלתי

"לא לוקחת ממך כסף, רק תשמרי עליה ותחזירי לי כשהכל יסתיים" אמרה. יותר מאוחר התברר לי שהפאה עולה חמשת אלפים שקל.

ליטפתי את השיער וההרגשה הייתה מוזרה, אני מלטפת ולא מרגישה את השיער זז, אני מרגישה אותו גולש במורד צווארי ונוגע בכתפיי, אך אם אמשוך בו קלות לא ארגיש כלום.

בימים הראשונים הסתובבתי איתה בכל מקום, גם בבית. הרגשתי חנוקה ורציתי להוריד אותה. בבית הורדתי אותה בסתר, בעלי גילה ובא אליי מאחור, חיבק ואמר "אני אוהב אותך כמו שאת, הכי חשוב לי שתרגישי נוח. אל תתביישי ממני".

הטיפולים נמשכו, כל שבועיים הגעתי לעשות כימותרפיה במשך שנה. כשכמעט עברה שנה ספרתי את הימים עד לסיום הטיפול.

התחלתי לנדנד. לרופאה.

"מתי יצמח לי השיער?" שאלתי, זה מה שעניין אותי, השיער. זה מה שהיה לי חשוב, שהשיער שלי יחזור למה שהיה. היא הניחה ידה על כתפי ואמרה

"עוד מעט מסיימים את הטיפולים והשיער יחזור אלייך"

לאחר שנה הטיפולים הסתיימו וחיפשו מכון שבו אעשה את ההקרנות.

בחיפה לא היה מקום. לבסוף התפנה מקום באסותא ברמת החייל. הטיפולים היו יומיומיים ואי אפשר היה לעשות את הנסיעות מדי יום מחיפה לתל אביב. ארגנו חדר בבית מלון בגב ים ליד שפיים. כל בוקר לקחו אותי במונית לרמת החייל לטיפולי ההקרנות יחד עם עוד כמה אנשים שישנו בבית המלון והגיעו לטיפולים מהצפון כמוני.

ההקרנה הייתה במכונה ענקית שבהתחלה כל כך פחדתי לשכב בתוכה. כששכבתי כיסו אותי בשכבת גומי, שוכבת בה דקה או שתיים, היא הייתה מטלטלת אותי ימינה ושמאלה בעדינות במשך דקה או שתיים והתברר לי שהיו אלו שנאלצו להישאר במכונה ליותר מעשרים דקות.

אחרי ארוחת הצהריים בבית המלון לא נשארתי שם. יצאתי לבלות עם חברים מתל אביב.

כך כל שבוע, הייתי מגיעה ביום ראשון נשארת עד יום חמישי, בבוקר הקרנות ובערב בילויים, יום אחד הרופאה תפסה אותי ושאלה

"תגידי מרים, את עושה הקרנות בבוקר ובערב את מבלה, את לא מתעייפת?"

"לא" עניתי "אני רוצה לצאת לבלות ולפגוש אנשים" לא התאים לי להישאר במלון ולא להבין כלום, הייתי חייבת לברוח משם.

שם, בין הביקורים בשעות הבוקר בבית החולים לבין הבילויים בשעות אחר הצהריים, החלו הניצנים לפרוח, נגעתי בהם, קוצים קטנים התקרבתי למראה כדי להיטיב לראות, צבעם היה אפור שחור. חיוך רחב כיסה את פניי. שיערי מתחיל לחזור אליי. קפצתי במקומי וחיבקתי את עצמי כשאני רוקדת וחגה מסביבי.

"זהו, סיימת את ההקרנות. את חופשייה לחזור הביתה" אחרי חודש סיימתי, חיבקתי ונפרדתי מכל מי שטיפל ותמך בי בכל התקופה הזו.

חזרתי לבד הביתה.

ביקשתי מילדיי לא להגיע לאסוף אותי. רציתי לחזור לבד הביתה.

הרגשתי עצמאית כשאני סוחבת את המזוודה. הסתובבתי והבטתי לאחור שולחת מבט פרידה למקום שמילא תפקיד חשוב בחיי.

"בואי, בואי" לא הבנתי מה רוצים ממני, הגעתי לחוצה מאד לפגישה עם הרופא כדי לקבוע תאריך לניתוח "בחדר הזה נמצאים חולים שהיו במצב שלך, אני מבקש שתספרי להם מה עבר עלייך" הרופא שקיבל אותי ביקש שאספר למטופלים חדשים מה שעברתי.

נכנסתי לחדר וראיתי אנשים בראש מורכן, ידיהם מכסות את עיניהם. חלקם מחבקים את זה שיושב לידם. הסתכלתי על בתי והיא תרגמה את דבריי.

"אני הגעתי לכאן מפוחדת מאד, אני מפחדת מכל דבר. מכל בדיקה. אף פעם לא הלכתי לרופאים ועכשיו אני כל הזמן הולכת לבדיקות. בהתחלה לא ידעתי מה יהיה איתי, הגעתי לכאן בשלב מתקדם, הגוש ישב אצלי במשך שלוש שנים ולא ידעתי מזה" הסתכלתי עליהם וראיתי פלאשבק, הייתי במצב שלהם בהתחלה "אתם תעברו את מה שאני עברתי ותצליחו לצאת מזה" והצבעתי על הרופא "כאן טיפלו בי במסירות, אתם בידיים טובות מאד"

הניתוח נקבע לתאריך העשרים באוגוסט 2014, הגעתי לפגישה עם המנתח.

הרופא הביט בי ואמר "אני מנהל בית החולים וקיבלתי הוראה לטפל בך אישית מהרופאה באסותא" חייכתי אליו בהקלה "אנו נכרות לך רק שד אחד" חיוכי נמחה באחת

"לא, אני לא מסכימה" אמרתי

"מה?" הרופא לא הבין מה קרה

"אני לא רוצה שתחתכו את הכל, בבקשה תוציאו רק מה שצריך אבל לא לכרות"

"אפשר לשחזר" המנתח ניסה להרגיע אותי "משרד הבריאות מממן את השחזור"

נענעתי ראשי ללאו

"תלכי הביתה, תנוחי ותחזרי ויהיה בסדר"

יום לפני הניתוח הגעתי מתוחה, היה לי קשה לנשום.

"הכל בסדר?" שאל המנתח

"אני מפחדת מההרדמה" הוא הנהן "יהיה בסדר, אחד הילדים שלך יוכל להישאר ללילה להיות איתך לפני הניתוח" אחד הבנים שלי נשאר לישון איתי ללילה ובלעתי שני כדורי הרגעה, למחרת קמתי כמו חדשה ולא פחדתי, האחות נכנסה לחדר ושאלה אם אני מוכנה ואמרתי שכן ולא היה בי שום פחד ובשעה עשר בבוקר לקחו אותי לחדר הניתוח.

בחדר הניתוח המרדים והאחות החלו לדבר איתי והתעניינו בילדים שלי ושאלו שאלות ודיברתי איתם, הרגשתי שמזיזים אותי מאחור והמרדים אמר לי תאמרי "או או או" חיקיתי אותו "או או או" ופתאום נרדמתי ואני לא זכרתי כלום.

התעוררתי בבהלה. לא הבנתי איפה אני נמצאת.

צרחתי ומיד רצו אלי וקשרו את ידיי למעקה של המיטה ונתנו לי משהו מרדים התעוררתי שוב בצרחות והשתוללתי וניסיתי לשחרר את הידיים שלי מהמעקה. ליטפו אותי וניסו להרגיע אותי, לאט לאט נרגעתי וילדיי נכנסו לחדר בוכים ומנשקים אותי. שחררתי את כולם הביתה, הם היו עייפים מהמתח כשחיכו לי. ראיתי שאני עם תחבושת, רציתי לפתוח אותה לראות מה עשו לי. אך לא יכולתי לבדוק.

למחרת כשיכולתי לקום מהמיטה ישר קמתי והייתה לי סחרחורת, האחות ליוותה אותי ובמקלחת ישר בדקתי מה מסתתר שם.

ידיי נפלו. אין כלום.

צד ימין יפהפה צד שמאל כרות, השאירו קצת כמו גזע עץ.

לאחר שלושה ימים חזרתי הביתה חצי אישה.

איך אני מסתדרת עכשיו בלי חזייה? אני מנסה לעכל איך אני הולכת ככה ברחוב עם הדבר הזה שנעלם פתאום?

מילאתי את החזייה עם צמר גפן, להסתיר את מה שאין ולמלא את החלל שנשאר שם. אך זה לא זה.

הייתי מרוקנת ולא רציתי כלום. לא לאכול. לא לעשות משהו. לא לצאת.

הציעו לי ללכת להציץ בחנות מיוחדת בהדר שמוכרים בה שדי סיליקון.

המוכרת עמדה בפתח החנות כאילו חיכתה אך ורק לי, הזמינה אותי לשבת עמה ושתינו יחד תה עם עוגיות וסיפרה לי את סיפורה.

היא חלתה בסרטן השד וכרתו לה את שניהם. כך החליטה לפתוח את החנות לעזור לנשים אחרות.

היא נתנה לי למשש כמה סיליקונים, הם היו רכים ונעימים. מגעם כשל כרית.

בחרה גודל שיתאים לשד היחיד שעליו אני שומרת. ומדדתי עם החזיה, הסתכלתי במראה והופתעתי, באמת לא מרגישים בהבדל.

היום אני חמש שנים אחרי. בת 63. אני מבקשת מכל הנשים ללכת להיבדק, הבדיקה הזו מצילה חיים. דבר נוסף שחשוב הוא לשמור על אופטימיות ולצאת ולבלות. והכי חשוב לא לשמור בבטן ולשתף אחרים.