סיפורים אישיים

העניין תפס אותי לא מוכנה, יום בהיר אחד קיבלתי הודעה מקופת החולים שיש גוש חשוד בשד ושעליי לחזור על הבדיקה.

איך פתאום עולה חשד סביר? אני שכל שנה הקפדתי ללכת לבדיקת ממוגרפיה מגיל חמישים, אחרי ארבע עשרה שנה זה מופיע? מאיפה זה צץ?

דיברתי עם חברותיי שחלו בסרטן השד הן סיפרו שצצים גושים שלפעמים מצביעים על המחלה, תיארו לי את המישושים אצל הרופא כשהן מרימות ידיים והוא בודק את הגושים ואילו אני מיששתי את המקום ולא מצאתי שם שום דבר, הכל היה חלק. ניסיתי לחפש ולא מצאתי כלום.

לא יכול להיות. זו טעות. בוודאות.

חשבתי לעצמי למי אני יכולה לפנות? ישבתי מול האחות מלווה בתחושות בלבול והייתי אובדת עצות.

הגעתי אל האחות ללא תרגום לשפת סימנים. האחות הביטה בי, ניסתה להסביר לי כמה דברים ולבסוף ביקשה טלפון של אחד מבניי. שלושת בניי היו בחו"ל עם משפחותיהם, זה היה חודש יולי וכולם טסו לחופשה. באותו הרגע הסתכלתי בטלפון בתמונות ששלחו מהחופשה המשפחתית שלהם ולא רציתי להעיב על אושרם. האחות התעקשה ואני המשכתי לסרב ורק חיכיתי שיחזרו.

לאחר שובם מהחופשה, אזרתי אומץ ולקחתי אותם לשיחה. אמרתי את העובדה שלפי הבדיקות שעברתי ייתכן שיש חשד לגוש בשד.

בני הבכור הגיע לפגישה הראשונה כששמעתי לראשונה שיש לי גוש קטן למרות שלא הרגישו אותו כלפי חוץ. התוצאה חזרה על עצמה והפעם זה היה ודאי. בני היה זה שתרגם לי, תחילה לא חשבתי לקחת מתורגמנית, הייתי משותקת מההלם ולא ידעתי מה לעשות ומה לשאול. בני תפס את העניינים בידיים, חקר ושאל איפה שצריך. הוא לא נתן ליד המקרה לקרות. הוא נלחם לדעת מה קורה לי. הוא נלחם על הזכות שלי לדעת מה קורה לי וכיצד אקח את ההחלטות בידיים שלי. אני ישבתי וחיכיתי שיסביר לי מה קורה ומה צריך לעשות.

"יחתכו לך את השד" הסביר לי בני, בעקבות הממוגרפיה גילו גוש בגודל של 13 מ"מ שנמצא בתוך שד ימין.

הגעתי לבית החולים ועברתי ניתוח לימפה מתחת לשד בשביל להוציא כמה דגימות לבדיקת הביופסיה.

אחרי התוצאות מהביופסיה תרגם לי בני את ההשלכות "את צריכה לעבור טיפולי כימותרפיה".

באותו זמן עבדתי כסייעת בבית ספר ניב והייתי צמודה לילד, הרופא הורה לי לעזוב את העבודה בגלל שהטיפולים יחלישו את המערכת החיסונית שלי ואני אהיה במצב רגיש בו גופי יקלוט את כל המחלות, אפילו מנזלת היה עליי להתרחק.

הטיפול הראשון החל.

כמה ימים אחרי הטיפול קמתי מהמיטה והסתכלתי על הכרית. לא קלטתי את מה שאני רואה. חופן של שערות נח עליה. מיששתי את שערותיי, הן נתלשו מראשי ניגשתי למראה וראיתי שקצוות משיערי החלו לנשור. רק טיפול אחד עשיתי ולקח את כל שיערי.

התחלתי לקחת כדורי טמוקסיפן.

בני הבכור בינתיים המשיך בחקירה משלו, הוא ביקש לבדוק את הגוש במעבדה מיוחדת בארה"ב שהתוצאות הובילו להבנה שטיפולי הכימותרפיה התבררו כשגויים. הייתי רק אחרי טיפול אחד. שיערי כולו כבר הלך ובמקומו התנוססה קרחת מבהיקה. החישוקים שענדתי לאוזניי הישוו למראי מראה של היפית.

שנת 2008 קיבלה אותי עם הקרנות.

התחלתי את הטיפולים בהקרנות. הייתי נשכבת על מיטה ומכניסים אותי למכונה למשך חמש דקות, ובדקות הבודדות האלו הספיקו לצרוב את עורי ולקרוע אותו מעליי, הכאבים היו חזקים והייתי צריכה להרגיע אותו בעזרת משחות. רק בשביל חמש דקות טיפול קרה שנאלצתי לחכות שעה וחצי כי ביקשו להכניס חולה לפניי.

השיער החל לחזור אליי והחלטתי שאני לא צובעת אותו, לפני כן תמיד צבעתי. תמיד העירו לי שלא יפה לי שיער אפור ושזה מזקין והאיצו בי לצבוע ואז אחרי שנשר וצמח מחדש החלטתי שאני נותנת לו לצמוח כפי שהוא והתאהבתי בו.

במהלך טיפולי ההקרנות שיניתי את התזונה שלי והתחלתי לאכול בריא בהדרכת הרופא והשינוי עזר להוריד חלק מתופעות הלוואי שהיו לי. 33 טיפולי הקרנות עברתי, מדי יום ביומו הגעתי לטיפול.

התחלתי לקחת כדורי ארומזין.

אחרי הטיפולים לא חזרתי לעבודה ויצאתי לפנסיה.

בספטמבר 2008 אחרי שהרופא אישר שיצאתי מזה ושאינני זקוקה לניתוח, יצחק בעלי ואני טסנו לקנדה למשך חודש וחצי לחגוג את יום נישואינו ואת ההחלמה מהמחלה.

מאז עברו שתיים עשרה שנה ואני נמצאת במעקב ויוצאת לפגישות עם מתורגמנית בקביעות, מבקרת במרפאה אונקולוגית ובמרפאה לבריאות שד וממשיכה ללכת לעשות בדיקת ממוגרפיה כל שנה.

היום אחרי שתיים עשרה שנה חשוב לי להגיד לכל הנשים ללכת להיבדק, בזכות הממוגרפיה גילו את סרטן השד. בדרך כלל נשים הולכות להיבדק רק אחרי שגילו גושים, אני להבדיל מרובן הקפדתי כל שנה להיבדק וזה הציל אותי. תחשבו על דברים חיובים, אל תהיו עצובות. אחד הדברים שהרופא אמר לי הוא שהדיכאון זה משהו שאסור לתת לקרות. תצאו לבלות ותמשיכו לצחוק. חשוב לשתף את הסביבה הקרובה, משפחה וחברים על המחלה, אין סיבה לשמור בסוד זו לא בושה.

שוש כהן, אמם של עידו ושי כהן תמכה בי רבות כשגילו אצלי את המחלה ואני מאד מודה לה על כך. ואני ממשיכה את דרכה ותומכת בחברותיי שחלו במחלה ומנחמת אותן ועוזרת לעבור את התקופה הקשה.