סיפורים אישיים

יולי 2023

תערובת של בהלה ותדהמה הציפו אותי כשקיבלתי את המכתב. 

"תראי אמא", הראתי לה את המכתב, היא לא יכולה לקרוא מכיוון שאינה יודעת לקרוא בעברית וסיפרתי לה מה כתוב. תרגמתי לה, לשפת הסימנים הרוסית. אמא הביטה בי והבינה את משמעות המכתב עבורי. אמא ואני עומדים לפני גירוש. סופיה, אחותי הקטנה בת השמונה עזבה כבר לפני כחודש וחצי לבלארוס ונמצאת אצל דודי, אחיה של אמי. אחרי שאמי ובן זוגה התגרשו, כל עולמנו התהפך. 

"אני לא רוצה לחזור", אמרתי.

"אני יודעת", אמרה אמא שלי, אוליסיה "אבל אין לך ברירה, בני. אם לא נחזור לבלארוס, זה יהיה יותר גרוע".

הנהנתי, מביט במכתב וקורא שוב, 'לפי נוהל משרד ההגירה, האשרה מסוג א5, שניתנה לך בתוקף הנישואים של אמך לבן זוגה מבוטלת בעקבות גירושיהם מכיוון שעדיין לא מלאו 3 שנים לאשרה זו. עליך לעזוב את ישראל תוך חודש ימים, עד ה-24 באוגוסט 2023. במידה ולא תעזוב עד מועד זה, תגורש ושמך יוכנס לרשימה שחורה, לפיה לא תוכל להיכנס לישראל במשך עשר שנים. יש לך רק עד ה-14 באוגוסט להגיש ערעור, לאחר מועד זה, לא ניתן להגיש ערעור".

התיישבתי על הספה וחפנתי את ראשי בידיי, מחשבות רבות צצו במוחי. לא ידעתי מה עושים עכשיו, אף אחד לא יודע. אני צריך להודיע לכולם, לחברים שאני עוזב, לבית הספר שאני עוזב, למקום העבודה שאני עוזב. ראיתי שחור בעיניים, הלב שלי פעם בחוזקה, קיוויתי שזה רק חלום בלהות. כל מה שהשגתי בשנתיים האחרונות הולך לטמיון. אני לא יודע מה אעשה, למי לפנות, עכשיו החופש הגדול, בית הספר סגור. 

מאי 2021

שנתיים אחורה.

אני בן שש עשרה.

אמי מתאהבת בגבר ישראלי חירש, אחרי שנתיים של התכתבויות והתאהבות, הם החליטו להינשא בנישואים אזרחיים. בן זוגה של אמי טס לבלארוס בכדי שיינשאו. אחותי בת השש ואני נכחנו בחתונה והייתי נרגש. אחרי החתונה היינו אמורים לטוס לישראל יחד עם אמי ובן זוגה. אני בכיתה ט', לא מכיר אף מילה בעברית. הגענו לישראל במאי 2021, לאחותי סופיה מצאו מסגרת בגן מיח"א. לאחר בירורים מצאו לי בית ספר ושמו 'גאולה' בתל אביב. בספטמבר התחלתי ללמוד וחזרתי שוב לכיתה ט', כי לא ידעתי לקרוא מילה בעברית. 

זה היה בלאק אאוט עבורי, לא ידעתי איך לעכל את בית הספר, זה היה מוזר מאד בשבילי. בגאולה יש כיתות משולבות, בכיתה לומדים גם שומעים וחירשים. אתם מכירים את הסרטים המצוירים שבהם העיניים יוצאות מחוריהן מתדהמה? כך הרגשתי, ללמוד בכיתה עם שומעים, אין מצב. איך אני אמור ללמוד עם שומעים? בבתי הספר בבלארוס, בכל הכיתות היו אך ורק תלמידים חירשים, כל המורים דיברו בשפת סימנים. יש ארבעה בתי ספר לחירשים רק בעיר שלי, תארו לעצמכם כמה חירשים יש שם?

בתחילה לא הכניסו אותי לכיתה עם תלמידים שומעים, רק חירשים. והסתובבו שם גם מורים, שכמה מהם לא ידעו שפת סימנים, זה היה עולם אחר בשבילי. לאט לאט למדתי את שפת הסימנים הישראלית וכך תקשרתי עם התלמידים החירשים בשפת סימנים. כבר בתחילת השנה הבהרתי לקלינאית התקשורת, שאיני מעוניין ללמוד לדבר עברית דבורה, וביקשתי ממנה שתכבד את בקשתי. היא הסכימה, אך היא לימדה אותי עברית, היא עזרה לי ללמוד לקרוא שפתיים.

אבל זה היה כבר יותר מדי בשבילי, השפה הזרה, הלימודים, החיים בבית אחר, רחוק מהמשפחה שלי, רחוק מהחברים שלי שהשארתי בבלארוס. 

שנים הייתי מוקף בחירשים, בקושי הכרתי שומעים. במשפחה שלי כולם חירשים. הוריי חירשים, אחותי כבדת שמיעה. דודים שלי מצד שני ההורים, חירשים. סבא וסבתא חירשים. כל בני משפחתי מפוזרים בכל אירופה, אבי נשאר בבלארוס, דודי מצד אמי גם גר בבלארוס במינסק, סבתי מצד אמי גרה באיטליה. אחות סבתי גרה באוקראינה, קשה לה עם המלחמה. 

האם יש אדם שומע אצלנו במשפחה? אתם שואלים. אין אצלנו במשפחה אנשים שומעים, רק אולי סבא רבא אחד, כולנו חירשים ומסמנים בשפת הסימנים הרוסית. כך שתבינו, שפת הסימנים היא השפה שלי. לכן לראות אנשים שומעים מלבד המורים בבית ספר, היה שוק תרבותי בשבילי.

אחרי חודש בבית הספר הרגשתי שהספיק לי. אני מתגעגע לחבריי מבית הספר במינסק, לשפה שלי, למשפחה שלי, לאבי הביולוגי. בחודש אוקטובר הרמתי ידיים וקניתי כרטיס טיסה חזרה לבלארוס. 

אמרתי לאמא שאני לא רוצה להמשיך, שלא טוב לי. 

"אני חוזר לבלארוס", אמרתי לה והראיתי לה את כרטיס הטיסה שקניתי. 

אוקטובר 2021

"דניאל", אמא ישבה איתי לשיחה, "כל ההתחלות קשות, תישאר איתי ועם סופיה, רק התחלת, תן הזדמנות לבית הספר, המורים שם טובים ויעזרו לך". במקביל, הודעתי לנורית ליברטי שאני החלטתי לחזור לבלארוס ולא מעוניין להישאר. היא הקשיבה ואמרה לי, "דניאל, אתה ילד חכם מאד, אתה תצליח, אתה תראה".

הסכמתי ונשארתי. נמלכתי בדעתי והחלטתי לא לחזור לבלארוס ולתת לעצמי הזדמנות נוספת.

ביטלתי את כרטיס הטיסה חזרה לבלארוס והחלטתי להשקיע את כל מרצי בלימודים.

התחלתי ללמוד את המקצוע 'לשון'. אני אומר לכם, זו השיטה הכי טובה ללמוד, 'לשון'. כך לומדים עברית כמו שצריך. לא מילה מילה. בעברית יש הרבה מילים של שייכות ויחס, ש… ל… ודרך המקצוע הזה למדתי לקרוא בעברית. 

נוכחתי לראות בהמשך שהעברית לא קשה ללימוד כמו שחשבתי, בשפה הזו יש 22 אותיות לעומת הרוסית בה יש 33 אותיות. 

תחילה קראתי ספרי ילדים, ועברתי לספרי נוער בעברית ואני מתכנן לקרוא ספרים של מבוגרים בעברית. מצד שני, לא ויתרתי על הקריאה בספרים הכתובים בשפת האם שלי, רוסית. אני אוהב לקרוא אנשים ולנתח את התנהגותם, וקורא בעיקר ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה. השאיפה שלי היא ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה ופסיכולוגיה ולהיות פסיכולוג. קורא בין השאר גם ספרי עסקים, 'אבא עשיר אבא עני'. ואיך אפשר בלי רומנים כמו 'החטא ועונשו' של דוסטויבסקי.

סיימתי את כיתה ט'.

נורית הרכזת, קראה לי לשיחה.

"דניאל", היא הביטה בי מחייכת, תהיתי מה היא רוצה להגיד לי "לאור הישגיך בלימודים, כל צוות המורים החליט להקפיץ אותך לכיתה יא'".

ניערתי את ראשי, "רגע", אמרתי לה "אני עולה לכיתה יא'? לא לכיתה י'".

"כן", חייכה למראה הבלבול שעלה על פניי, "הציונים שלך גבוהים, התקדמת המון בשנה האחרונה ואתה יכול להמשיך לכיתה יא'", יצאתי משם סהרורי, לא מאמין למראה אוזניי.

"כל הכבוד לך", טפחו חבריי על שכמי והמורים חייכו אליי ושיבחו אותי "באמת מגיע לך, אתה התאמצת והוכחת לכולנו שהכל אפשרי". זה לא יאומן, אנו ביוני ורק באוקטובר רציתי לעזוב. 

הוצפתי באדרנלין ובמוטיבציה נכנסתי לכיתה יא' והתחלתי להתכונן לבגרויות, החלטתי לגשת לבגרות מלאה. למדתי אנגלית 4 יחידות, מתמטיקה 3 יחידות, סיימתי בגרות בלשון. 

במאי חגגתי 18 וניגשתי לרבנות כדי להתגייר, דבר שרציתי לעשות בגיל 17 ולא יכולתי ונאמר לי שניתן לעשות זאת רק מגיל 18. בדיוק ביום ההולדת ביקשתי שיזמינו אותי לפגישה כדי להתחיל את התהליך, עברתי ועדת חריגים ואישרו שאוכל להתחיל את התהליך למרות שאין לי אזרחות.

סבא רבא שלי מצד אבי יהודי. אני בקשר טוב עם אבי למרות שהם התגרשו כשהייתי בן 7. הוא זכאי לחוק השבות. אילו הוא החליט לעלות הייתי מקבל אזרחות בקלות. דודה שלי, אחותו של אבי, אינסה, שגם היא זכאית לאזרחות מכח חוק השבות מתכננת לעלות לישראל בשנה הבאה.

אני מנסה לשמור על כשרות, לאכול אוכל כשר. התהליך די קל לי, כי אני לא אוהב לאכול חזיר. הוקסמתי ממסורת החגים היהודים, אני מרגיש ציוני וישראל נכנסה חזק לליבי. פגשתי רב שעוזר לי בתהליך הגיור, דרך ניסים נחום, מתורגמן הבית של בית ספר גאולה. אני חב תודה גדולה לניסים, הוא עוזר לי בכל תהליך הגיור, בתרגום הפגישות עם הרב, עם השאלות שעולות לי במהלך ההדרכה.

למחייתי, בשעות אחרי הלימודים עבדתי בניקיונות במסעדות, בהובלות. זו עבודה פיזית לא קלה, אך הייתי חייב להתפרנס, כדי שיהיה לי כסף למחייה.

"אני מציע לך לעבוד בהזמנה לשקט", באחד מימי חודש אפריל, אמר לי שלומי אסרף, מורה חירש המלמד בשפת סימנים, מורה לכישורי חיים ולחינוך גופני בביה"ס גאולה "לדעתי יתאים לך לעבוד שם". שמעתי על המקום הזה, מדריכים קבוצות דרך מסלול ומסבירים במהלך התחנות על החירשות, על שפת הסימנים, איך לתקשר עם אנשים חירשים. לאון חברי תמך בדבריו של שלומי. במאי אני אחגוג 18 ואוכל לקבל תלוש משכורת, כל הזמן עבדתי בעבודות מזדמנות, כי הייתי מתחת לגיל 18 ויש לי תעודת תושב ארעי ולא יכולתי לקבל תלוש משכורת. 

במוזיאון חולון מתקיימת תערוכה בשם 'הזמנה לשקט', מיזם חדשני מסוגו. תערוכה זו שקטה ולא שומעים בה דבר, המדריכים הינם חירשים ומעבירים קבוצות דרך תחנות למסע שבו לומדים לתקשר באמצעות הידיים.

ההצעה קסמה לי, והחלטתי לנסות. יצאתי למוזיאון הזמנה לשקט ופגשתי את טלי אלימלך,מנהלת המקום  וחירשת בעצמה. שוחחתי עמה והיא הסבירה לי שלפני שמתחילים לעבוד צריך לעבור הכשרה למשך חודש, אז קיבלתי הדרכה איך לעבוד. די הסתייגתי, אני אדבר עם שומעים? הרי זה המכשול שלי. להזכיר לכם, סיפרתי שאין אף אדם שומע במשפחה שלי, המורים השומעים בבלארוס היו במיעוט לעומת מספר התלמידים החירשים, ואפילו המנהל בבית הספר היה חירש, ולכן הפער עצום עבורי. החלטתי שאני קופץ למים והתחלתי את ההכשרה, אחרי שבוע טלי קוראת לי.

"תקשיב דניאל, עבר רק שבוע", חייכה טלי "אמנם נדרש חודש, אבל אתה קולט מהר ואני רוצה להכניס אותך כבר לעבודה".

"באמת?" שאלתי, לא מאמין על ההזדמנות שניתנה לי. 

"כן, מתי שאתה מוכן, תתחיל"

"אפשר היום?", שאלתי. היא צחקה ואמרה "מתי שתרצה".

מאז שאני עובד במוזיאון, אני פורח שם, מיד הרגשתי שזה המקום עבורי. החלטתי באותו יום שאני חייב ללמוד לדבר בשפה הדבורה, הבנתי שאם אני יוצא החוצה עליי לתקשר עם אנשים שומעים. ניגשתי לקלינאית התקשורת בבית הספר, ענבל רהט, ודיברתי עמה, היא שמחה על החלטתי. גיליתי שזה לא נורא כמו שחשבתי. ההגייה שונה מאשר בשפה הרוסית, בה התקשיתי לדבר. קשה לתאר את ההרגשה כשאני מדריך את הקבוצות, בסיום כל הדרכה מתאספים עם הקבוצה ועולות שאלות כמו האם חירשים יכולים לנהוג, ואני כבר לא שואל מה הבעיה, תחת זאת אני מספר על התרבות החירשת וכך מכניס את השומעים לעולם שלי.

השתניתי רבות מאז התחלתי לעבוד בהזמנה לשקט, הביטחון העצמי שלי עלה, הביישנות שלי בקשר מול שומעים התמוססה כלא הייתה, אני מתבטא טוב יותר עמם. הוקסמתי מהמקום ומהאווירה, הופתעתי להכיר אנשים מיוחדים ולראות כמה שהקהילה כה קטנה.

בימים אלו, אני עובד משמרות כפולות בהזמנה לשקט. אמנם העבודה לא קלה, אך כשאני יוצא בסוף המשמרת, אני יוצא בתחושה של סיפוק. אני מאד נהנה לעבוד כמדריך ולראות את התגובות של האנשים שיוצאים מהמוזיאון עם תובנות חדשות. טלי דואגת לי ועוקבת אחרי התקדמותי שם ותומכת בי בכל צעד, כולי מלא הערכה ותודה.

הרגשתי שסללתי לעצמי את הדרך הנכונה לעתיד שלי כאן בישראל, אני חוזר יום יום עם חיוך מאוזן לאוזן.

אך מנגד, נישואי אמי לבן זוגה עלו על שרטון והם החליטו להיפרד. אמי החליטה לשלוח את אחותי הקטנה לבלארוס עד שהעניינים יירגעו, היא ישנה אצל דודי אחיה של אמי. בעקבות הגירושים הוחלט לגרש את אמי לבלארוס. 

24 ביולי 2023 

אמי קיבלה זימון בלשכת משרד הפנים בחולון, עם מתורגמנית הוסבר לה שעליה לעזוב תוך חודש ימים, ותוך 21 יום היא יכולה להגיש ערעור. לאחר שהפקידה סיכמה את סיפורה בדף, אמי התבקשה לחתום.

ההחלטה הזו הייתה גורלית עבורי.

או ישראל או בלארוס.

במאי חגגתי 18 והייתי ברשות עצמי, הפקידה הייתה צריכה לקרוא לי למשרד הפנים ולשוחח עמי ולבקש ממני לחתום. תחת זאת, אמי חתמה בשמה וגם בשמי. וכך נגזר לא רק עליה להיות מגורשת, גם אני אמור להיות מגורש. 

קיבלתי את מכתב הגירוש והרגשתי שכל עולמי התהפך. לא ידעתי מה לעשות. הבטתי באמי והבנתי שזה הסוף, הגיע הזמן לסגור את הפרק שנקרא ישראל, כל מה שעבדתי למענו כל מה שחלמתי עליו ירד לטמיון. ידעתי שברגע שאחזור לבלארוס, לא אוכל להתקדם כמו שהתקדמתי בישראל. לחירשים בישראל יש זכות ללמוד עד גיל 21 וזו הייתה כוונתי, אני אמור לעלות לכיתה יב' בביה"ס גאולה ותכננתי להישאר שנה נוספת לכיתה יג' כדי להשלים בגרויות. 

ועל הצבא אני לא מוותר, אני חולם להתנדב לשנה או שנתיים. 

והשאיפה שלי ללמוד באוניברסיטה ולהיות פסיכולוג.

ו..

ו…

וכל זה ירד לטמיון.

באבחה אחת של גזירה.

הודעתי לחברים שהגיבו בתדהמה ובאו אליי להיות עמי בשעתי הצרה, נסעתי להזמנה לשקט להודיע על התפטרותי בשל הגירוש, הודעתי לצוות גאולה שלא אמשיך בשנה הבאה בגאולה כי אני עומד לגירוש.

הרגשתי שמושכים אותי מטה, איני יכול יותר. לא יכולתי לחשוב ולתכנן את העתיד שלי שם בבלארוס, הכל היה שחור.

לפתע צצה קרן אור בקצה המנהרה. כשמה כן הוא, קרן לייבוביץ שהיא המורה שלי למתמטיקה בגאולה, שכעת גם המלאך שלי, קמה ותוך ימים ספורים התארגנה וגייסה אנשים רבים להתגייסות מניעת הגירוש שלי מהארץ, דרך מכתבים מצוות המורים בגאולה, המלצה מהזמנה לשקט ומעוד אנשים שאני נפגשתי עמם. 

לא האמנתי שתוך ימים הכל יכול להשתנות, לא יכולתי להגיש ערעור לבדי, אך בעזרתה של קרן שגייסה את אבנר סטפק, בעלים של 'מיטב'- בית ההשקעות הגדול בישראל ויזם חברתי,ויחד גייסו את אחד מעורכי הדין הטובים בארץ המתמחה בתחום דיני הגירה והסדרת מעמד בישראל, הכל השתנה. ניגשתי למשרדו והוא עיין במקרה שלי ואמר שמעולם לא נתקל במקרה כמו שלי, הוא נדיר מאד. הוא הכין כתב ערעור והגיש לפני ה- 14 לאוגוסט, המועד האחרון להגשת הערעורים. הערעור כעת בדיון ובימים אלו אני מחכה לתשובה.

התרומות נועדו לסייע לי בהקמת מעטפת כלכלית ומשפטית שתאפשר לי את המינימום הבסיסי כדי להישאר כאן.

אני עדיין המום מהרצון ומהחיבוק של האנשים שסובבים אותי, ואני רואה את עצמי כישראלי וחב תודה גדולה, לצוות בבית ספר גאולה שתמכו ועזרו בכל שלב ושלב בחיי בשנתיים האחרונות, להנהלת הזמנה לשקט ולאבנר סטפק והצוות שהוא גייס למען הפרוייקט.