סיפורי קורונה

חירשת אני. 

כבר סיפרתי. 

תארו לעצמכם איזה אתגר בשביל אחת כמוני שמתבססת רק על קריאת שפתיים לצאת החוצה עטופה במסיכה ולראות אחרים מכסים את שפתותיהם. אני יוצאת למאפיה, מחפשת שקית לחמניות, כמה קרואסונים. הריח של הלחמניות היוצאות מהתנור, משכר. עיניי שיכורות משלל העוגות והעוגיות. האף שלי לא יודע מה לרחרח קודם. הריח של הקפה משתלט. במאפיה מגישים גם קפה לצד המאפים. ניגשת לקופה ומוצאת את עצמי בתחרות מבטים עם המוכר. מי מוריד את המסיכה ראשון? תמיד אני זו שנכנעת, תמיד אני זו שצריכה להוריד ראשונה. ואז שואלת כמה עולה? המוכר עדיין בשלו ומסרב להוריד את המסיכה. המסיכה שלו זזה באיזור השפתיים. אני מסמנת לו בידיים. שיידע שיש הרבה אפשרויות לדבר איתי. ואז הוא מסמן לי את הספרה 8 ואחר כך את הספרה אחת ואני רגע לפני עילפון. שמונים ואחת לשקית לחמניות ומעט קרואסונים? זה אפילו לא יוקר המחייה זה גזל המחייה. ואז הוא מחייך אליי בביישנות ומסתכל על האצבעות שלו ואומר קודם את הספרה אחת ואחר כך את הספרה שמונה. עכשיו זה כבר מסתדר לי. מי ציפה לכך שהמסיכה תצליח לבלבל גם את המוכרים המנוסים?