סיפורי קורונה

חמושה במסיכה פרחונית עם כפפות כחולות. שולפת אקדחים בצורת אצבעות ונושפת עליהם לפני שיוצאת מהבית. מדמה את עצמי, לשחקנית היוצאת מסרט של קוונטין טרנטינו. בודקת מול המראה ומאשרת, אני חמושה היטב ויוצאת לאיזור המסוכן. אני יוצאת מביתי וממהרת בדרכי, עוברת ברחוב, מתמרנת בין האנשים, מזיזה רגליים ימינה או שמאלה כמו במירוץ מכוניות במהיר ועצבני. בלי הסתובבות מיותרת, נכנסת ישר לחנות הספציפית, סורקת אנשים חשודים לפניי, רואה אישה מסתובבת בלי מסיכה, חשודה עיקרית. מסתובבת מסביב לדוכנים, העיקר לא להיות בקרבתה. אני מתנשפת בתוך המסיכה, הגנה מושלמת, נתעלם מזה שאני מעלה אדים במשקפיים וצריכה לסדר את המסיכה עם האצבעות ואז החימוש הלך לחינם. הרי אמרו לא לגעת בפנים. אז אמרו, אבל האדים הכריעו את האצבעות. האישה הלכה, סכנה אחת חלפה. אני ניגשת למוכר החמוש במסיכה רפואית. הוא משחק את הרופא מאחת הסדרות ההן של ההאוס או הנוסטלגית של שיקאגו הופ. אני נותנת לו פתק. זה כמו מרשם. הוא מסתכל בתדהמה בפתק, מתרגז ומצביע לעבר המדף המיועד. אני מסתובבת, מולי גבר חמוש במסיכה, לא שמר מרחק. אני מנסה להתכופף אחורה כמו נאו במטריקס ולעקוף אותו, אך ההוא מנסה לתפוס אותי. ואני בבהלה משדרת עם האצבעות 'לא לא' מנפנפת אותו מעליי, 'עזוב אותי שמור מרחק'. ניגשת למדף לשלוף את המצרכים המבוקשים. הקופאי הלא נחמד התחלף באחר נחמד יותר. מקיש את הפרטים בקופה והמסיכה שלו זזה באיזור השפתיים. אני מצביעה על האוזניים ומבקשת ממנו לסמן באצבעות. הוא לוקח יוזמה, אפשר לרשום אותו לתכנית של יזמי הכרישים ורושם לי על הפתק את הסכום. אני מוציאה את הכפפות הכחולות מאצבע אחת ושולפת את הכסף ממעמקי הארנק שלי ומשלמת למוכר. הוא מחזיר לי עודף. אני מסמנת לו רגע עם האצבעות החשופות וחובשת את הכפפה על האצבעות ולוקחת את העודף מהידיים החשופות שלו ושמה בכיס. מאחוריי משתרך תור ארוך. אני מביטה על הדרכים המובילות אל היציאה, בוחרת בדרך בה יש מעט סכנות ומתמרנת במהירות אל היציאה. חוזרת הביתה בין הרחובות, מגיעה אל הדלת, מורידה את המסיכה ומתנשפת במלוא חזי, שולפת את הכפפות אחת אחת כמו שלימדו באחד מסרטי ההגנה והחימוש קושרת אותן וזורקת לפח, שוטפת יד אחר יד במשך דקה וחצי. נשכבת על הספה, הרי אקדוחנית שכמוני צריכה לנוח לאחר יום לחימה שכזה.